<h1>רבינו ירוחם מישרים ני"ב ח"ב</h1>
<h2>דף קא.</h2>
יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשותו ונטעה עשויה ליטע או מגלה בדעתו בעל שדה שרוצה בקיום אלו הנטיעות שמין לו בשתילי העיר ופירש רבינו האיי בפחות שישומו שמאין בקיאין ובשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו שבח ואם שבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה שיעור שבח ואם אמ' בעל שדה טול נטיעותיך ולך שאיני רוצה אותם אפילו בשדה העשויה ליטע יכול לומר בשדה לבן אני חפץ יותר בלא אילנות מציעא. יורד לתוך חורבתו ובנאה שלא ברשות ואמר עצי ואבני אני נוטל בבי' אין שומעין לו בשדה שומעין לו משו' יישוב ארץ ישר' ובחוצה לארץ משום כחשא דארעא ואי אמר ליה בעל הקרקע טול עיצי' ואבניך דלא בעינ' ליה שומעין לו אבל אם שבק ליה בעל בנין ואזיל ליה לבעל הקרקע דגדר ומינטר ליה מחייבין ליה בדמי בנין כולו וי"א כי אין שומעין לו דכל חורבה עומדת ליבנות וזה מזיק הוא ואין שומעין לו שיטול עציו ואבניו אלא יושב בו עד שיתן לו יציאותיו והוא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו לבנות בנין כזה לא קיפו' פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו מציעא.
<h2>דף קג.</h2>
מקבל שדה מחבירו או חוכר הכל כמנהג המדינה אע"ג דאוקיר או דאוזיל גביה לא ישנה ממנהג המדינה. ומקום שנהגו לקצור יקצר פי' במגל לעקור מן השרשים יעקור לחרוש אחריו יחרוש ושניהם מעכבין זה את זה שלא לעקור אם לא נהגו או לקצור בעבו' התבן אם יכול לומר בעל הקרקע אני רוצה תבן בשדי או אני רוצה לנקותה בלא תבן וכן חוכר יכול לומר אני רוצה ללקוט תבן ובמקום שאין מנהג כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובתבואה וכשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות וקנים כלומר קנים המעמידין הגפנים וכללו של דבר כל שצריך על כל פנים נותנו בעל הבית שמיר' יתירת' האריס נותנו והגדר עושה בעל השדה והאריס עושה הבור שמשקין ממנו מציעא. המקבל שדה מחבירו או חוכר והוא בית השלהין או בית האילן ואמר מחכיר לחוכר בית האילן או בית השלהין אני חוכר לך זה יבש המעין ונקצץ האילן אין מנכה לו מן חכירו ואם עומדין בתוכה ואמר בית השלהין זה מנכה לו מחכירו אמר חוכר למחכיר לא הוי קפידא ואינו מנכה לו מחכירו אלא אם כן היו עומדין בתוכה ואמר זו שאל"כ אמרי' שמא בעלמא הוא דקאמר. והרא"ש כתב שדה בית השלהין אני חוכר ממך או האילן יבש המעין או נקצץ האילן חייב להעמיד לו אחר ואם אמ' זה חוכר ממך יבש או נקצץ מנכה לו מן חכירו ובכל מקום שאמרנו שמנכה לו דוקא כשייבש כולו או נקצץ כולו אבל מקצתו אין מנכה לו כגו' אילן שנשאר בו ממטע עשרה לבית סאה והמעין שנעשית עמוק יותר מציעא.
<h2>דף קד.</h2>
מקבל שדה מחבירו והובירה משזכה בה שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכך כתב לו אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא כלומר ממיטב נכסים דלא הוי גוזמא ואף על פי שלא כתב לשון הדיוט הוא והוא כמו תנאי ב"ד ואף על גב דלא כתב כמו שכתבו דמו אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי והובירה שליש לא נאמר שישלם שלי' האלף דהויא אסמכת' ואין משלם אלא מה שהפסיד וכל שכן אם הובירה כולה דהויא גוזמא והוי אסמכת' מציעא. מקבל שדה לזרוע חטי' וזרעה שומשמין כחטים אינו מנכה לו שיקח יותר בעל הקרקע בעבור כחש הקרקע שמכחישה יותר בשומשמין מחטים כי שוים יותר וישוה יותר חלקו מציעא. מקבל שדה לזרוע שומשמין וזרעה חטי' ועשו יותר מן החטים ממה שתעשה שומשמין אין האריס לוקח יותר מחלקו אף על פי שהשביח ועשה טורח גדול יותר מדאי בענין שיעשה הקרקע יותר כי יכול לומר בעל הקרקע כמו שהשבחת אתה כך סייע אותך הקרקע באותו שבח מציעא.
<h2>דף קה.</h2>
המקבל שדה מחבירו אפילו בחכירות כלומר שנתן לו דבר ידוע בין יעשה בין לא יעשה ואינו רוצה לנכש ולעובד' כראוי בעל השדה מעכב עליו ואומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים כל שכן בקבלנות למחצה לשליש ולרביע ואפילו שיחרוש אותה מציעא. מקבל שדה מחבירו ולא עשתה כי אם מעט אם יש בה סאתים חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה לפנים ואי לא שהוא מפסיד טרחו בקרקע פי' וזה מיירי בקבלנות למחצה ולשליש ולרביע דאי בחכירות שנותן לו דבר קצוב אינו מעלה ולא מוריד לבעל הקרקע זולתי שינכש ושיעבוד מציעא. מקבל שדה מחבירו בחכירות לדבר ידוע לשנה ואכלה חגב או נשדפ' אם מכת מדינה מנכה לו מן הדמים מן חכירו אפילו קבלה ממנו לתת לו מעות ידועין ומכת מדינה ר"ל דאישתדוף רוב קרקעות הבקעה ואם לא זרעה בין כך ובין כך אינו מנכה לו שאולי אם זרעה היתה של'. ואם שינה מדעת שא"ל לזרוע חטים וזרעה שעורי' ונשדפו רוב הבקעה אינו מנכה לו ואם נשדפו כל שדותיו של חבירו לא אישתדוף רוב שדות של אותה בקעה אינו מנכה לו דאמר ליה אם משום מזלי הוא היה נשאר שום דבר משלי שלא היה נשדף שנאמר כי נשארנו מעט מהרבה ואי אישתדוף כל שדותיו של מקבל אפילו אישתדוף רוב הבקעה אינו מנכה לו ואינו יכול לומר מקבל אי משום מזלי הוא היה נשאר מעט שאמ' ליה מחכיר שאם היתה ראוי היה נשאר משלך כלומר מקרקעותך שלא היו כולם לוקות ואם זרע שלשה פעמים ואכלה חגב או נשדפה פעם רביעית אינו זורעה ודוק' שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרוע ואם לא זרעה אינו מנכה לו ועד מתי זרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדבר' וקיימא כרמה ארישייהו פי' עד שבט שבתחלת הלילה שהפועלים גססים ממלאכתן עומד כי מה שהוא זנב טלה באמצע הרקיע ונראה דהכל לפי מקומו עד מתי ראוי לזרוע באותו מקום ואם היה הקרקע על שפת הנהר וחכר אות' לזרוע בה דבר שצריך להשקותו ממימי הנהר ונפסק הנהר ואינו רגיל לפסוק מכת מדינה היא ומכרה לו מציעא. מקבל שדה מחבירו בעשרת כורין שעורים ולקתה נותן לו מתוכה ואם היו יפות נותן לו גם כן מתוכ' ואינו לוקח מן השוק ואם קבלה לזרוע בה שחת או שאר ירקות דבר שנקלט כמה פעמי' ולבסוף השנה זרעה שעורים ולקתה אינו נותן לו מתוכה וחייב לקנות לו מן השוק ואם הוא כרם וקבל אותו בעשרה מדות יין ועשתה ענבים והחמיץ היין נותן לו יין טוב ואינו נותן לו מאותו יין וכן פירות שלקט אחר שליקטן ואם היו ענבים רעים או שדה שלקתה בעמרים נותן לו מתוכה מציעא [ק"ו ע"ב].
<h2>דף קט.</h2>
מקבל שדה מחבירו לשנים מועטים לא יזרענה פשתן כי עד ז' שנים אינה חוזרת הקרקע כמו שהיה מתחלה כי מכחיש הפשתן הרבה הקרקע ואין לו בקורת שקמה ואפילו בשבחן שדרכן לקצוץ לז' שנים ואם ירד לדעת כך יש לו ואם קבלה לז' שנים זורעה שנה ראשונה פשתן כי יחזור לסוף שני' לקדמותו וקוצץ כשיגיע זמן הקציצה השקמות ותחזור לכמות שהיתה כשבא לידו וכשיחזירנ' לידו יחזירנה כמו שנתנה לו כי לז' שנים היתה פי' כשירד לפחות מז' לא ירד לדעת ליטול בקורת שקמה שאינן גדלות אלא לז' ואם קבלה לשנים מרובות יש לו בקורת שקמה שנקצצו בזמנו ומיירי במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע ונראה דאפילו קבלה לז' שנים דיש לו בקורת שקמה שנקצצו בזמנו אבל בשבח אין לו מציעא מקבל שדה לחבירו למין אחד כגון לשדות וצמחה מאיליה אילנות או מין אחר ששוה יותר בתוך המין האחר שהוא שחת והוא מסתלק בעל הקרקע אינו נותן לו השבח אלא כמה הפסידו המקום שצמחו בו משחת ואם גילה דעתו המקבל שהיה רוצה אותו המקום לשום דבר כשהיא מסתלק היה יכול לטלו כגון זעפארן וכיוצא בו אינו נותן לו אלא דמי עצים כי כך היה דעתו ואם הוא דבר שאין למקבל שום פסידה כגון שצמח על גב הגדר אין נותן לבעל הקרק' שום דב' כשיסתלק כי לא היה זורע שם שום דבר וכל זה מיירי שאותן האילנו' אינן מכחישין הקרקע אלא כמו השחת דאם מכחישין יותר אדעתא דהכי ירד ואין לו שום דבר בהם מציעא מקבל שדה מחבירו ומת מסתלקין ליורשים ממנו ונותנין להם שבחא ופי' התוספות המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר לבניו תטלו מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב אחד מן המתעסקים או מהשותפין שמת בטלה השותפות או העסק אפילו התנו עמו לזמן קבוע וכזה הורו הגאונים מציעא מקבל שדה מחבירו ע"מ שאם יפסיד שיסלקו אותו בלא שבחא אסמכתא הוי ומסלקי' אותו ונותן לו שבחא ומנכה לו מה שהפסיד מן השבח ואם הפסיד בלא תנאי מסלק ונותן לו שבחא שהוא כמותרה ועומד על כן בלא התראה מסלקו קודם זמנו כי שתלא טבחא ואומנ' וספ' מתא כולן מותרין ועומדים הם וכן בכל פסידא דלא הדר כלומר שאינה חוזרת אינו צריך התראה מציעא שתלא כלומר נוטע שבא להסתלק מעצמו קודם זמנו כמו שתאמר נוטע כרם ואינו רוצה לעובדו יותר וצריך בעל השדה אריס אחר לעבדו ומנהג העיר כמו כן כי הנוטע כרם ואינו מסתלק נוטל חצי השבח ובעל הבית החצי האחר ומנהג העיר כמו כן כי מי שנותן כרם נטועה לאחרים לעובדו נוטל האריס שליש השבח עכשיו שיב מן הכרם היאך יחלקו שלשתן מחלוקת הוא רב אלפס פסק כי נוטל הארי' מעל השבח שליש כאשר תאמר השבח הוא י"ב דינרין נוטל האריס תחלה ד' דינרין ומהח' הנשארים יקח ו' דינרין בע' השדה שיש לו ליקח החצי והב' דינרין הנשארי' יקח השתלא כלומר הנוטע וזהו רבעא דהו דנקא כלומ' לוקח השתל' רובע הנשאר אח' שלקח חלקו האריס דהו דנקא כלומר שהוא השתות מכל השבח וכן פסק הרמב"ם בשכירות פרק י' וכן פסק הראב"ד ורש"י פסק ומפרשים אחרים דנוטל רביע השתל' שהם שלשה דינרין ומהט' הנשארין יקח השליש האריס שהן שלשה וישארו ו' שהם חצי מן הכל לבעל השדה מציעא וכן הדין בכל שתלא שמסלקו בעל הקרקע. פגים שהזקינו בזמנן נוטל חציין מקבל כלומר שתלא ונוטל ונותן חציין לבעל הבית כמו בזמורות ואם הזקינו שלא בזמנן או שטפה נהר מעל האריס רביע מציעא.
<h2>דף קי.</h2>
אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הולכין למנהג ואם אין מנהג בעיר דינו כדין בעל הבית אומר שתים קצצתי לך ופועל אומר שלשה תמצאנו בדיני פועלים ויש מי שפירש דאם אי' מנהג בעיר דבעל הבית נאמן וכן עיקר מציעא. מקבל שדה מחבירו ז' שנים בז' מאות דינרין אין השביעית מן המנין ומנכה לו שנה שביעית ואם אמר שבוע בשבע מאות זוז שביעית מן המנין ואינו מנכה לו שום דבר בעבור השביעית מציעא. אריס נשבע בטענת שמא אם לא חלקו או לא נסתלק והוא שחושדו בטענ' שתי כסף אבל נסתלק אינו משביעו על טענת שמא אבל אם נתחיי' לו שבועה ממקו' אחר מגלגל עליו הכל אפילו נסתלק כמו כן מגלגלי' שבועת הסת על שבועת האריס לישבע בנקיטת חפץ קודם שנסתלק ואם אמר נתבע כבר חלקנו ונסתלקנו ולא שייר לך אצלי שום דבר והלה אומר לא חלקנו ואית לי גבך כך וכך אין משביעי' אותו בטענת שמא פירוש ואם הוא טוען אני סבור שיש לי אצלך כך ולא מגלגלין על השאר אלא משביעין אותו על טענת בריא שבועת הסת ונשבע על טענת שמא בגלגול ואם אחר נסתלק תבע בעל הבית בשמא מחרימין חרם סת' מאן דגזל מידי מההו' אריסות שבועות. בן הבית שמכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים מכניס לו פירות ומוציא לו פירות דינו כנשבע בטענת שמא כגון אריס הכתוב לעיל שבועות. מקבל שדה מחבירו ליטע מניח כוריות שאינן עושות פרי למאה יתר מכאן מגלגלין עליו הכל בתרא. לשון הרמב"ם ז"ל הגיע זמנו להסתלק והיו שם זרעים שעדין לא הגיעו להמכר או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למוכרם שמין אותו ונוטל מבעל הקרקע ע"כ בשכירות. המקבל שדה מחבירו לזרוע חטים זורעה שעורים אבל לא בהפך כי החטים מכחישין יותר הקרקע אבל קבל על קטנית לא יזרענה תבואה לתבואה יזרענה קטנית ומקום שמכחיש הקטני' הקרקע יותר מהתבואה לא יזרענה קטנית וכן כל כיוצא בזה זה פשוט וזה מיירי בקבלנות שנותן לו דבר קצוב דאי בחכירות שנוט' ממנו בעל השדה יכול לשנותו פשוט. אריס אינו נוטל שום דבר בעבו' טרחו יתר על מה שנטל מהפירות כמו שאנו אומרין בה נות' עסק לחבירו או בהמה שצריך ליתן לו שום דבר כדי שלא יהא כאבק רבית כי הוא ממילא משעבד לבעל קרקע כך כתב הרמב"ם ז"ל. לשון הרמב"ם ז"ל בשכירות פ"ב וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירת חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או שיאבק משלו ופשע ולא עשה חייב כמו שהפסיד בידים [וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידים] חייב על כל פנים תניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות אבל חוכר ומקבל שניהם בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע שליש או רביע תבואתו לפי מה שקבל על עצמו והחוכר נותן לו פירות קצובין ורב אלפס הביאה בהלכותיו פ' המקבל. כבר כתבתי בח' הא' דאם כתב בשטר שנים סתם ומשכיר אומר ב' וחוכר או' ג' וכבר אכל פירות משנ' שלישית פירות בחזקת אוכליהן דהוא מילתא דעבידא לאיגלויי וכתבו המפרשים ואי לא עבידה לאגלויי כגון שמתו עידי השטר קרקע בחזקת בעליה עומדת (ומוציאית) [ומוציאין] ממנו פירות של שנה שלישית ועוד פשוט מלוה אומר חמש ולוה אומ' שלש אמרו לו הבא שטרך אמר המלו' נאבד ממני מלוה נאמן במגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי מציעא פי' ומיירי שאכלה שלש שנים כמו חזקה. ממשכן לעשר שנים והזקין לה' שנים מוכרין אותו כלומר העצי' וילקח קרקע והוא אוכל פירות כי אדעתא דפירות ירד פירות מאילנות אינן פירות מציעא ממשכן שתי שדות או אחד לזמן ידוע במנה וקודם הזמן רוצה לפרוע חמשים ושיחזיר לו שדה א' והמלו' אומר אני אוכל פירות עד שתפרע לי כל המנה כתב הרשב"א בתשובה כי הדין עם המלוה ובודאי גואל לחצאין כדאמרינן בקדושין על שדה ובעל כרחו של מלוה יקבל החמשים ומכל מקום יאכל המלו' כל הפירות ולא יחזיר לו שום אחת מן השדות מאחר שהכל משכונה אחת כדאמרינן ומוכח מההיא דאביי אם תמצי לומר עבד עברי נגאל לחצאין וכו' עד ושביק להו נהליה ונפיק וכתב שכן כתב הרמב"ן שאינו יכול לפדות חצי בחצי דמיו וה"ה לשתי שדות בהלואה אחת.
